מובאים כאן דבריו של מושיקו ורדי, ממייסדי המצפה והקיבוץ. הדברים נכתבו במגרת ראיון שקיימו ילדי הקיבוץ עם מושיקו על הקמת המצפה ובניין הארץ. ערב יום העצמאות ה- 61:

נולדתי בטורקיה בשנת 1927, בהיותי בן 16, בשנת 1943, בא אדם יהודי מארץ ישראל לבית הכנסת שלנו בטורקיה והטיף לציונות, לעלייה לפלשתינה (שנקראה כך כי היא הייתה תחת השלטון הבריטי) ולכיבוש השממה. מספר ילדים מבית הכנסת ואני בינהם הושפענו מדבריו והחלטנו לעלות לפלשתינה. עלינו כקבוצה שמנתה כ-40 – 50 ילד.  ההורים שלי לא הסכימו עם המעשה שלי, אך אני הייתי נחוש להגיע לירושלים הנצחית. כשנפרדתי מהם, הפרידה הייתה קשה, הם בכו מאוד. רק כמה שנים מאוחר יותר נפגשנו כשהם עלו ארצה.

למצפה גבולות הגענו כ-12 חברים, העבודה העיקרית הייתה בתצפית החקלאית שקיימת עד היום ומטרתה הייתה: לבדוק מה אפשר לגדל פה באיזור?  מים לא היו, מה אפשר לגדל ללא מים בנגב?

את מי המטבח והמקלחת אספנו בחביות ואיתם השקנו את העצים ותפוחי האדמה. גם להשיג מים למטבח ולמקלחת זה היה סיפור. היינו הולכים עם פרדות להביא מים מהמקום שנמצא עכשיו המאגר, שם היה כפר ערבי ותמורת לירה שטרלינג שהייתה שווה יום וחצי של עבודה (יום עבודה אז היה שווה 70 גרוש) היינו מביאים קוב מים. המים שימשו במגבלות למקלחת, כל יום רחצנו שיניים עם כוס מים והתקלחנו כל כמה ימים.

קיבלנו משכורת דרך הקק"ל כי נחשבנו לעובדים בתצפית החקלאית, בנטיעת עצים ובעיקר בשמירה על האיזור. בתורנות, כל פעם חבר אחר ישב על המגדל במצפה גבולות ושמר בתצפית על האיזור, יום ולילה.

בסופו של דבר, בעיית המים נפתרה כך:   לפני תחילת המלחמה  נבנה קו מים לכל הישובים, כי אחרי מצפה גבולות שהיה המצפה הראשון בנגב, הוקמו רביבים, בית אשל ואחר כך 11 הנקודות בנגב. הנקודות הוקמו ביום כיפור (כדי לנצל את גורם ההפתעה) ב-1946. קו מים נבנה מרביבים לכל הישובים עד יד מרדכי כיוון שקודם להקמתו חולק המים במיכליות  שהיו על משאיות. והסקופ:

קו המים נבנה הודות לתושיה יהודית. בזמן מלחמת העולם השנייה, הבריטים פחדו מאוד מהפצצות הגרמנים ובנו מסביב ללונדון הרבה קווי מים כדי לכבות שריפות במקרה של הפגזה. הצינורות נותרו ללא שימוש בבריטניה, הסוכנות היהודית ניצלה את ההזדמנות ובמחיר אטרקטיבי קנתה 150 ק"מ של צינורות מהבריטים. את הצינורות הובילו ארצה והקימו בעזרתם את קו המים מניר עם לכל הישובים בדרך. עם סיום בניית הקו פרצה מלחמת השחרור ובזכות בנייתו ניצלו חיי רבים מהאזרחים  שזכו לאספקת מים שוטפת.

בשנת 1947 באה משלחת בריטית, תפקידה: לקבוע את גבולות חלוקת ארץ ישראל, האם יש מקום ליהודים במדינה הזאת ביחד עם ערבים? מה לתת ליהודים? מה לתת לערבים? מי הצליח יותר להפריח את השממה? הערבים או היהודים?

בגלל שהייתה התיישבות יהודית מפוזרת בכל הארץ, היה קשה להם להחליט שהאיזור הזה ישתייך ליהודים. כדי להוכיח את זה, הגיעה המשלחת הבריטית עד רביבים ושם חיכתה להם ההפתעה: כדי להוכיח שהמקום "שלנו" מצליח, הם קנו סייפנים ממקום אחר ושתלו אותם באותו היום, הבריטים ראו את זה ואמרו: השטח הזה מגיע ליהודים כי הם הפכו אותו לגן פורח ולכן קיבלנו גם את הנגב. בחלוקה, כשהוחלט שגם האיזור הזה ישתייך למדינת היהודים, הערבים – המצרים, הירדנים והלבנונים התנגדו והתנפלו עלינו במלחמת השחרור והפסידו. סיפור זה מצטרף לסיפורים רבים הקשורים ל"ספר הלבן" והצהרת בלפור שהוכרעו בגלל ההתיישבות שלנו בנגב והקמת המצפים.

גבולות הישנה הוקמה ב- 1943 על יד קבוצת ארץ ישראל  ג' חצור, ב- 15/11 1946 הוקם קיבוץ גבולות כפי שהוא היום, זה היה חודשיים לאחר יום הכיפורים שבו הוקמו 11 הנקודות.

השם גבולות ניתן לקיבוץ על ידי הקק"ל, למעשה השם גבולות ניתן כיוון שזהו היה קו הגבול בין החיים למוות, מכאן צפונה היו חיים ומגבולות דרומה היה ממש מדבר, לכן הישוב נקרא כך.

לאחר תקופה של שלוש שנים במצפה רצינו להקים את ישוב הקבע בתל פרעה שהיה מקום ירוק יותר והתנועה לא הסכימה לפנות את גבולות. התנועה טענה שזה המצפה הראשון בנגב ולכן אי אפשר לפנות את המקום. ליד השער של הקיבוץ יש ארבעה עצי אשל, מגבולות הישנה ראינו את האשלים ורצינו להקים פה את הישוב כי הם נתנו צל, ביקשנו לזוז קילומטר ולזה התנועה לא התנגדה.

בליל ה-12 למאי 1943 יצאה פלוגת המתיישבים הראשונה לנגב. שנים-עשר חברים בהם חקלאים, טרקטוריסטים, אנשי בטחון ודוברי ערבית. דרך כביש החוף הגיעו לעזה ומשם לחאן-יונס. קצת דרומה משם פנו מזרחה דרך החולות, שוקעים דוחפים ושוב שוקעים. שעה ארכה הדרך עד שעצרו בחלקת "אבו זבורה" שנקנתה עבורם ע"י איש הקק"ל עשהאל צוקרמן. חיש נפרקו האוהלים שאר הכלים והציוד. עתה התפנו להקים סככת צל לאורחים. ברור היה שאלה לא יאחרו לבוא. ואכן, עוד בטרם הספיקו לנעוץ את עמודי הסככה, וכבר עמדו מסביבם בדווים והתחילו אלה לסייע בהקמת הסככה. מיד נשלף הציוד הדרוש לשפיתת הקפה, וכבר נמזג פינג'אן ראשון של קפה מר לאורחים שהחלו נוהרים ל"מדאפה אל-יֶהוד" (חדר האירוח של היהודים)... כך קם מצפה גבולות - חלוץ המצפים בנגב. בעקבותיו עלו מצפה רביבים ומצפה בית אשל.
המצפה הוקם ע"י חברי השומר הצעיר קיבוץ ארץ ישראל ג' (אשר ישבו בראשון לציון), ב- 1946 הועברו לאזור אשדוד והקימו את קיבוץ חצור. תקופה קצרה ישבו במצפה אנשי גדוד ניר שעלו בליל 11 הנקודות לדנגור והקימו את קיבוץ נירים, אחריהם החזיקו מספר שבועות אנשי יחיעם (לפני עליתם על הקרקע). את הללו החליפו חברי קיבוץ אלמגור, אשר ישבו בפתח-תקווה וקיבלו את השם גבולות. קבוצה בת 10 חברים, שחלקם מתגורר עדין היום בגבולות הגיעה למקום בנובמבר 1946.
מטרת הקמת המצפים הייתה: שמירה על הקרקע שנרכשה, לימוד הכרת תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות והקמת ישובים בעתיד. יוסף וייץ (יו"ר דירקטוריון הקק"ל בתקופה זו) אבי תוכנית המצפים, ראה בניסיון זה גם מבחן פוליטי ליחסם של הבריטים להתיישבות רבתי בנגב, על רקע "חוק הקרקעות" מ 1939 הוא "הספר הלבן". למעשה היו המצפים תחנות ניסיון אשר עסקו בניסיונות חקלאיים ובניסיון האדם מול איתני המדבר.
אחת הבעיות המלוות את המתיישבים מיום הקמת המצפה ועד היום היא בעיית המים. במרכז החצר נחפרה באר, אך המים היו מלוחים 1700 - 12000 מיליגרם כלור לליטר, מים לא ראויים לשימוש. בתקופה הראשונה הובאו מים מן הכפר הבדואי רואייבה (המרוחק מגבולות 6-5 ק"מ). נסעו שמה עם עגלה ומיכל מים שנפחו מטר מעוקב. פרידה סובבה את גלגל הבאר וכך במשך כמה שעות היו ממלאים את המיכל. לאחר מכן נעשה ניסיון לאגירת מי גשמים במצפה. מחוץ לחצר הפנימית, על שטח של 3 דונם נבנו 3 משטחים בשיפוע קל וכוסו בזפת. תפקידם היה לרכז את מי הגשמים אל תוך שלוש בריכות בטון תת קרקעיות ולבריכה פתוחה הצמודה אליהם. לתוכה נקוו מי הגשם הראשון, אשר ניקו את המשטחים. 100 עד 130 מ"מ גשם הספיקו למלא את הבריכות. המים שימשו לשתייה ובחלקם, בתוספת מי ביוב, שימשו להשקיית המטע הניסיוני שהורכב ממינים שונים של עצי פרי. ההשקיה נעשתה מדליים אל גומות. כמו כן, הובאו אחת לכמה ימים מים, במשאית מיד מרדכי דרך עזה, חאן יונס ורפיח. בשנת 1947 הניחה מקורות את צינור המים הראשון לנגב מאזור השאיבה בניר-עם אל דנגור דרך גבולות (הסניף המערבי). חלקות גידולי הניסיון הקיפו את המצפה: זני דגן שונים, גן ירק, מטע עצי פרי, מטע עצי מחט, מטע אגבות וכמובן מקשת אבטיחים.
היות והתחבורה עם מרכז הארץ הייתה נדירה, הוחלט כי את מבני הקבע במצפים יבנו מחומר מקומי. ברביבים ובבית אשל מצאו אבן גיר. בגבולות לא נמצאה אבן גיר ולכן הוחלט לבנות את מבני המצפה והחומה המקיפה אותו מחומר מקומי, 'אדובה' (לבני בוץ מאדמת הלס המקומית), כשבית הביטחון נבנה מבלוקים שהגיעו ממרכז הארץ.
ג'ארב קריבכ (שכנך קרובך): אחת ממטרות המצפה הייתה גם קשירת יחסי שכנות טובה עם האוכלוסייה הבדווית בנגב. היה משהו יוצא דופן בהתיישבות היהודית בנגב, לעומת אזורים אחרים. עד אותה תקופה לא הכירו תושבי האזור את היהודי, ולא ידעו כיצד יש להתייחס לנוכחותו. היישובים שהוקמו אמנם הסתגרו מאחורי גידרות תיל, אך ניתנה לשכנים האפשרות לבוא ולבקר, ללגום כוס קפה במדאפה, לפטפט קצת ולהעביר רכילות מפה לשם. עד מהרה גילו הבדווים שאפשר להפיק תועלת מעשית מיחסים עם השכנים היהודים, והם לא ראו בה איום עליהם או ניסיון לדחוק רגליהם ולנשלם. על כך יעיד סיפורו של הרופא ד"ר ישראל דיאמנט, שהתנדב מטעם קופת חולים להיות עם אנשי המצפה אחרי העלייה ל-11 הנקודות (מוצאי יום כיפור 1946), ולמעשה שימש כרופאם העיקרי של הבדווים ונחשב בעיניהם כאלוהים. שמו יצא לתהילה ברחבי הנגב. התשלום עבור הטיפול היה על פי רוב, ארגז פירות וירקות או תרנגולת יפת מראה.
במלחמת העצמאות שכנה במצפה מפקדת הגדוד השמיני והתשיעי של הפלמ"ח (בפיקודו של חיים בר לב), במקום הוקמה מאפייה אשר סיפקה לחם לנגב הנצור, ונחפר בית חולים שדה תת קרקעי.
עם תום המלחמה, הוקם לצרכי פרנסה מפעל לעיבוד וליטוש יהלומים (משוחזר באתר). מאוחר יותר בנו חברי הקיבוץ את ביתם צפונית למצפה. על בסיס הניסיון המצטבר שנרכש במקום, פיתחו משק חקלאי מבוסס.

הדמייה של מצפה גבולות מתוך Google Earth: